״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה״ (בראשית כ״ג, א׳).
למה לא לכתוב פשוט ״מאה עשרים ושבע שנה״? ולמה בסוף הפסוק חוזר שוב ״שני חיי שרה״? רש״י אומר: ״כולן שוין לטובה״. כל השנים של שרה היו טובות באותה מידה.
זה מפתיע, כי שרה עברה הרבה: שנים ארוכות בלי ילדים, גלות ממקום למקום, נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך. איך אפשר לומר שכל השנים היו טובות?
התשובה היא שטוב לא נמדד רק במה שקרה לנו, אלא במה שעשינו עם מה שקרה. שרה נשארה אותה שרה בכל המצבים, עם אותה אמונה ואותה גדלות. ולכן כל שנה ושנה הייתה שלמה.
גם אצלנו יש שנים קלות ושנים קשות. השאלה היא לא רק איך היה, אלא מי היינו. אפשר להפוך גם תקופה קשה לתקופה של צמיחה.
שבת שלום.