״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ״ (בראשית כ״ח, י״א).
רש״י מביא מהגמרא (ברכות כ״ו ע״ב) ש״ויפגע״ הוא לשון תפילה, ושם יעקב תיקן את תפילת ערבית. אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה, ויעקב ערבית.
יש משמעות לזמן של כל תפילה. שחרית היא תפילה של התחלה, של אור. מנחה היא באמצע היום, בתוך העומס. וערבית נאמרת כשהשמש שוקעת, כשחושך. יעקב התפלל אותה כשהוא לבד, בורח מעשו, בדרך לארץ זרה, בלי כלום.
ודווקא שם, בלילה הכי בודד שלו, הוא חולם את חלום הסולם ושומע מה׳: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״.
יש רגעים שבהם קשה להתפלל: כשעייפים, כשהכול חשוך, כשמרגישים רחוקים. תפילת ערבית מלמדת שדווקא אז אפשר לפגוש. לא צריך להרגיש מוכנים. מספיק לעצור לרגע, באמצע הדרך, ולפנות.
שבת שלום.