משה רועה את הצאן במדבר, ורואה סנה שבוער ואינו נאכל. ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה״ (שמות ג׳, ג׳).
ובפסוק הבא: ״וַיַּרְא ה׳ כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה״. רק אחרי שמשה עצר והסתכל, ה׳ קרא לו.
כמה אנשים עברו ליד הסנה הזה ולא שמו לב? משה הוא מי שעצר. רש״י מפרש ״אסורה״: אסור מכאן ואתקרב לשם. הוא שינה כיוון כדי להבין.
גם אצלנו יש ״סנה בוער״: רגעים קטנים שמנסים להגיד לנו משהו. מילה של חבר, משהו שקרה ״במקרה״, תחושה בלב. השאלה היא אם אנחנו עוצרים להסתכל, או ממשיכים בדרך.
שבת שלום.