״וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו״ (בראשית מ״ה, ג׳).
יוסף לא אמר להם מילה אחת של תוכחה. הוא רק אמר את שמו. ובשתי המילים האלה, ״אני יוסף״, כל העבר נפתח מולם. הם הבינו פתאום את כל מה שקרה עשרים ושתיים שנה.
הגמרא (חגיגה ד׳ ע״ב) מספרת שרבי אלעזר היה בוכה כשהגיע לפסוק הזה, ואמר: אם מתוכחת של בשר ודם, כך, מתוכחתו של הקב״ה על אחת כמה וכמה.
אבל יש בזה גם נחמה. יוסף מיד אומר להם: ״אל תעצבו״. מתברר שכל מה שנראה רע, הוביל לישועה. הלימוד: גם רגע של אמת קשה יכול להיות רגע של פיוס ושל התחלה חדשה.
שבת שלום.